אילו משה היה מכניס את העם לארץ-ישראל, היה הכיבוש נעשה בניסים, למעלה מדרך הטבע. לעומת זאת, יהושע נזקק למלחמה בדרכי הטבע

חלוצים תעברו לפני אחיכם בני-ישראל (דברים ג,יח)

בסיום פרשתנו, פרשת 'דברים',מעניק משה רבנו לבני גד וראובן את נחלותיהם בעבר הירדן ומזהירם: "חלוצים תעברו לפני אחיכם בני-ישראל". מפרש רש"י: "הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה, לפי שהיו גיבורים ואויבים נופלים לפניהם, שנאמר וטרף זרוע אף קדקוד".

למעשה, משה רבנו כבר סיכם בעבר (בפרשת מטות) עם בני גד וראובן שיעברו בראש העם למלחמה, כפי שהבטיחו: "ואנחנו ניחלץ חושים לפני בני-ישראל", אולם שם מפרש רש"י קצת אחרת: "לפני בני-ישראל - בראשי גייסות".

פלוגות נפרדות

ההבדל ברור למדי: "בראשי גייסות" פירושו, שאמנם הם הולכים בראש הצבא, אבל כחלק מהפלוגות של כל בני-ישראל. לעומת זאת, הפירוש של "הם היו הולכים לפני ישראל למלחמה" הוא, שבני גד וראובן היו חיל נפרד, פלוגות-חלוץ נפרדות, שיצאו לחזית לפני כל הצבא.

הבדל זה בפירוש הדברים נובע משינוי בלשון הפסוקים. בפרשת מטות נאמר "לפני בני-ישראל", ומכיוון שבני גד וראובן הם חלק מבני-ישראל, מסתבר שתפקידם ללכת בראש הצבא, אבל כחלק ממנו. לעומת זאת, בפרשתנו הוסיף משה רבנו מילה אחת: "לפניאחיכם בני-ישראל". בכך הפריד בינם ובין כל ישראל, ודרש מהם להיות חיל-חלוץ נפרד, היוצא לקרבלפני כל הצבא.

מי מכניס?

מדוע חל שינוי זה? הדבר מובן בפשטות:  בשעה שסיכם משה רבנו עם בני גד וראובן שייצאו בראש העם למלחמה, עדיין קיווה שיעלה בידו, על-ידי תפילה ותחנונים, להיכנס לארץ-ישראל (והסתמך על העובדה שזכה להיכנס לעבר הירדן). אולם עתה, כשעמד ואמר ברוח הקודש, כש"שכינה מדברת מגרונו", את 'משנה תורה' (ספר 'דברים') לעם-ישראל, כבר ידע, שיהושע יכניס את העם לארץ-ישראל ולא הוא.

ההבדל בין משה ליהושע מבטא גם הבדל בדרך כיבושה של הארץ. אילו משה היה מכניס את העם לארץ-ישראל, היה הכיבוש נעשה בניסים, למעלה מדרך הטבע, כפי שהתנהלו הדברים בכל שנות הנהגתו. לעומת זאת, יהושע נזקק למלחמה בדרכי הטבע ("נורמלית").

כוח המסירות-נפש

לכן בפרשת מטות הסתפק משה בכך שבני גד וראובן ילכו "בראשי גייסות", שכן קיווה שהוא יכניס את העם וממילא תלווה המלחמה בניסים. אולם עתה, כשהיה ברור לו שיהושע יכניס את העם והמלחמה תהיה בדרכי הטבע, דרש מהם להיות חיל-חלוץ נפרד, כדי שדווקא הם, הגיבורים והחזקים, יסתערו בראש המחנה.

בני גד וראובן מייצגים את כוח מסירות-הנפש שבעם-ישראל. הדבר בא לידי ביטוי בפסוק "וטרף זרוע אף קדקוד" (שבכוחם הרב, "הורידו בשליפת חרב אלכסונית" לאוייב - זרוע וראש!...), המורה על גבורה שלמעלה מסדר והדרגה.

והלקח מכך הוא:
כשפועלים מתוך מסירות-נפש, לעניין טוב וקדוש, יש להתחיל ב'זרוע' תחילה, בכוח המעשה, לעשות!...כימשם אפשר להגיע ולכבוש ה'קדקוד', המוח והשכל, עד שכולם נעשים משועבדים לגמרי לקב"ה.