בפרשתנו, פרשת 'דברים', מוכיח משה רבנו את העם על חטאיו. מקצת התוכחות הוא אומר במפורש, ומקצת הוא מזכיר ברמז בלבד. אחת התוכחות שנאמרו ברמז היא הפסוק "בין תופל ולבן". אין זה שם מקום, שכן לא מצאנו בכל המקרא מקומות ששמם 'תופל' ו'לבן', אלא כפי שמפרש רש"י: "הוכיחן על הדברים שתפלו על המן, שהוא לבן".

משה רבנו רמז כאן לטרוניות של בני-ישראל על המן. הם טענו: "ונפשנו קצה בלחם הקלוקל". טענתם הייתה, שהמן הוא לחם מוזר, שכן היה אפשר לטעום בו את כל הטעמים שבעולם, והם חששו ש"עתיד המן הזה שיתפח במעינו".

הבריאה המוגבלת

אולם יש להבין מדוע המן מכונה כאן 'לבן'. אם הטרוניות של בני-ישראל היו על העובדה שהמן יש בו כל הטעמים שבעולם, היה צריך משה רבנו לציין תכונה זו של המן, ולא את היותו 'לבן', שלכאורה אין בכך כל חשיבות.

הסבר העניין: כל  דבר שקיים בבריאה מוגבל בגדריו המיוחדים. דברי מאכל מוגבלים אף הם, על-פי תכונותיהם המיוחדות, ולכן לכל דבר מאכל טעמו המיוחד. לא ייתכן שיהיו שני טעמים בדבר אחד, ובוודאי אי-אפשר שיהיו בדבר מאכל אחד כל הטעמים, שביניהם יש גם טעמים מנוגדים.

לא מוגדר

תכונה זו הייתה במן משום שהוא היה "לחם מן השמים", מזון אלוקי, שאינו מוגבל בגדרי הבריאה. לכן גם כשירד למטה נשאר מה שהוא במהותו – "לחם מן השמים". דבר זה בא לידי ביטוי בעובדה שמראהו היה לבן, צבע המורה על רוחניות והעדר הגדרה.

נמצא אפוא שרוחניותו של המן, המתבטאת בצבעו הלבן, היא הגורם לכך שהיו בו כל הטעמים. הואיל וגם בירידתו למטה נשאר מזון אלוקי, שלמעלה מגדרי הבריאה המוגבלים, היה יכול להכיל את כל הטעמים, בלי שטעם אחד יסתור את זולתו.

פנימיות התורה

התורה נקראת לחם, וכשם שבלחם הגשמי יש שני סוגים, 'לחם מן הארץ' ו'לחם מן השמים', כך קיימים שני הסוגים הללו גם בתורה. החלק הגלוי ('ניגלֶה', 'גליָא'– עולם התלמוד, ההיגיון וההלכה ) של התורה הוא בבחינת 'לחם מן הארץ', ולכן יש בו שאלות וקושיות לליבון עד - המסקנה. כשם שהכנת לחם מן הארץ כרוכה בעמל וביגיעה ובהתגברות על מכשולים.   לעומתו, החלק הפנימי של התורה (הקבלה והחסידות) הוא בבחינת 'לחם מן השמים', שהאלוקות ניכרת בו בגלוי, כשם שהייתה ניכרת במן.

התורה היא נצחית, וע"כ היא אקטואלית גם בימינו... ולדוגמא: הטרוניות של בני-ישראל על המן ("הבלתי רגיל") משקפות את
אי-רצון לעסוק בפנימיות התורה.  הטענה היא, שזו תורה שאינה נתפסת לגמרי בשכלו של האדם, ואין לאדם (ולהגיונו!) תחושת שובע ממנה.   על כך מוכיח משה רבנו (והמשה שבכל דור, הרבי) את בני-ישראל ומבהיר להם, כי אי-הלימוד וההתעסקות  בפנימיות התורה דווקא, הוא הוא  הגורם, המונע התגלותם של כוחות הנשמה – הנסתרים, כמו כוחות ה'מסירות נפש', או, כוחות העבודה בשמחה, הזקוקים ל"דלק מיוחד", זה הטמון בסודות התורה,הקבלה והחסידות.